עוגת דבש תפוז

יש לי סוד.
פעם בשבוע, בכל יום ראשון, בשעה 20:00, אני מאמצת לעצמי התנהגות גברית טיפסית, ובעיצומו של הבלאגן, ארוחת ערב, השכבות, סידור ילקוטים, צחצוח שיניים, 
אני קמה, שמה תיק על הכתף ויוצאת מהבית. סוגרת את הדלת מאחוריי ומחייכת מאוזן לאוזן.

אני עוד שומעת אותם צוהלים "היא הלכה! מסיבהההההה!!" והולכת להנאתי לחוג קרמיקה,
שם אני יושבת לי במשך שעתיים ומפסלת בעצלתיים, נהנית ללטף את החימר, לשמוע ריכולים מנשות השכונה, סתם לשבת ולבהות בכולן עובדות, בזמן שאני יודעת שהבלאגן בבית חוגג, ערב אחד בשבוע – בלעדי.
זה לא שאין לי נקיפות מצפון, זה לא שאני לא חושבת שם כל הזמן על הבלאגן שהשארתי מאחוריי, על הגבר חסר האונים שמתמודד עכשיו עם השעה הכי קשה ביום, אבל כבר כולן בחוג יודעות, שאני לא מתכוונת לחזור הביתה עד שכולם יהיו במיטות!

שעתיים אחר כך אני עולה בחזרה הביתה, רגע לפני שמגיעה לדלת אני מגבירה צעדים, פותחת את הדלת לאט לאט אבל לא בשקט, שומעת אותם רצים מהר מהר ומתחבאים מתחת לשמיכות, ורק אז אני נכנסת,
רואה אותו מרוסק על הספה, הולכת להתקלח – ונכנסת עם ספר למיטה. סליחה – זה בפנטזיה. הולכת לסדר את הבית, להדיח כלים, להעביר סמרטוט על הרצפה ואז להתקלח ולהתעלף למיטה.

לפעמים לפעמים, פעם בחודשיים בערך, אני גם מביאה איתי משהו הביתה. בדרך כלל איזשהו סטנד לעוגה. כזה שהכנתי בשיעור אחד, אבל ליטפתי עוד חודשיים,
כדי שלא יחשבו שאני סתם הולכת לחוג קרמיקה רק בשביל לא להיות בבית, ערב אחד בשבוע.

ערב אחד בשבוע, שהוא אויר לנשימה.