בראוניז

איזה יום פסיכי זה היה, אחרי רצף של ימים מטורפים שקדמו לו.
מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר לא נחתי לרגע.
טוב, בעצם היה זה יום שגרתי למדי…
אבל ההבדל היה שלקחתי לי ערב חופש. ההוא הודיע שבערב הוא במילואים אל תוך הלילה, מיד דמיינתי איך אני משכיבה את הילדים מוקדם ולוקחת לי ערב עם עצמי. ועם הטלויזיה.
וסופסוף הגיע הערב, ארוחות, מקלחות, השכבות. ואחרי הכל גם כולם במיטות.
ארגנתי את המטבח ואת הבית, התקלחתי ונכנסתי לפיג׳מה, בחרתי לי סרט, הכנתי כוס תה, הנחתי חתיכת בראוני בצלחת ונכנסתי למיטה. אחחחח, כמה זמן לא עשיתי את זה – כנראה אף פעם. תענוג.
שניה אחרי שלחצתי פליי פתאום שמעתי בום. משהו נפל.
לרגע התלבטתי האם להתעלם ולהתמודד עם זה בבוקר או לקום ולטפל מיידית.
התלבטתי חצי שניה והחלטתי רק לבדוק מה זה היה ואז לטפל בזה בבוקר.
הלכתי למטבח, הכל היה במקום. במקלחת – כלום. עברתי על חדרי הילדים – כלום. מרפסת? כלום.
אולי סתם דמנייתי? הגיוני.
טוב, אם כבר קמתי, אקח לי גם איזה חטיף לנשנש. נגשתי למזווה וחשכו עיניי. כל המדף העליון של הארון קרס והכל על הרצפה. הכל! צנצנות שבורות, דבש נשפך, שמן, והגרוע מכל – הגלוקוזה! הדבר הכה דביק הזה, זה שבקושי אפשר להפריד מהכפית, מרוח לי על הרצפה!
שעתיים אחר כך סיימתי לנקות ולסדר ולכעוס על היקום. טוב, את האחרון לא ממש סיימתי.
ואז הוא חזר מהמילואים שלו, והדבר הראשון שעשה זה אכל לי את הבראוני.