ישבתי לי בלובי של הקאנטרי השכונתי. התחלה טובה, לא?
אז זהו. שלא.
הילדים היו מפוזרים בין האולמות בחוגים שונים ואני שם באמצע. מג׳נגלת בין שלושתם. כל רגע מישהו יוצא ובא אלי.
אמא, אני צריכה פיפי.
אמא, אני צמא.
אמא, לא בא לי יותר על החוג הזה.
אמא אני רעב
אמא אני עייפה
אמא משעמם לי
אמא
אמא
אמא

אפילו זמן איכות עם עצמי בלובי של הקאנטרי כשכולם אמורים להיות בו זמנית בחוגים אין לי!
ישבתי שם אחרי הפעם ה-15 שאחד מהם יצא מהחוג והכנסתי אותו חזרה פנימה (לא לפני, כמובן, שקודם הלכנו לשירותים, לקולר, לקיוסק או סתם לנשום אויר צח בחוץ) וחשבתי לעצמי כמה שבא לי קצת חופש. קצת שקט. קצת. ממש קצת. להיות לבד. לנוח. לנקות את הראש. להיות עם עצמי. בא לי לטוס לחו״ל. לבד. אין מצב בחיים שאני אעשה את זה, אבל לפנטז מותר. בא לי לטוס לחו״ל לבד.
וממש באותה השניה – טלפון מאפרת.
״בא לך לקפוץ לסופ״ש בבולגריה? לבשל בסדנת כריסמס?״
כאילו דהההה??! אין תזמון מושלם מזה! ברור שאני באה!
אז מה אם אני בכלל לא יודעת לבשל…
ובשבועיים שעברו בין השיחה הזו לבין הטיסה בפועל התאמנתי בבישולים אין קץ להנאתם של בני הבית ואז טסתי לבשל בוידין, בולגריה, בסוף שבוע שהיה פשוט – חלום. חלום. אם עוד לא הייתן בסדנה אצל אפרת זה בדיוק הזמן לתת לעצמכן מתנה שלא תשכחו. 
חזרתי הביתה מבולגריה עם הרבה תובנות. בבישול וגם בחיים.