רעמים וברקים

תודו שיש משהו מאד רומנטי בחורף.

גשם זו אחת התופעות הכי אהובות עליי. אחרי שמש כמובן.
זה לא סתם שקוראים להם גשמי ברכה. הגשם מנקה הכל ומשאיר אחריו תחושה אדירה של חדש, טרי, מרענן.

אולי אני כל כך אוהבת אותו כי הוא כל כך חסר לי.
בכל פעם שמתחיל גשם, ולא משנה מה השעה, אני יוצאת למרפסת להסתכל עליו.
הכי כיף באמצע הלילה. שקט. דממה. והגשם יורד בלי הפרעה. שוטף את המעקה והמרזבים, משקה לי (סופסופ) את העציצים.
כמו מהופנטת, הגשם מתפעל לי את כל החושים. אחרי שאני ממצה את חוש הראייה אני עוברת לחוש הריח.
ממלאת את הריאות בריח אויר ירוק צלול. אני אוהבת להושיט את היד לגשם ולגעת בו ואז לטעום כמה הוא טרי.
טוב, אז אולי לא את כל החושים – אין לי באמת חוש שישי. אני לא מאלה. לא ניחנתי.

אתמול לראשונה בן הארבע שלי הצטרף אליי, התיישב על ברכיי וביחד נהננו מאינטימיות צפופה עם הגשם על המרפסת.
נכנסנו חזרה הביתה כשכבר היה לנו קצת קר.

מהשולחן קרצו לנו הכריות החדשות, קראו לנו לבדוק אותן. אז בדקנו. כל אחד בדרכו שלו. הגדול מיד התביית על הכרית הארוכה וחימם לעצמו את הצוואר. הקטן העביר אותה מיד ליד וקרא "זה חם, זה חם!" ואנחנו ישבנו וצפינו מהצד, כל אחד עם הכרית המא-ממת שלו.

נו, אז תודו שיש משהו מאד רומנטי בחורף.